מאחורי הדלתות של מרכזי הנוער, פנימיות ובתי מחסה מסתתרים סיפורים שלא תמיד מגיעים לתקשורת, סיפורים של בני נוער שמנסים למצוא את דרכם בעולם ולעיתים מוצאים את עצמם במצבים מורכבים.

האנשים שעובדים שם, בוחרים להיות שם בשבילם בכל יום, ולא מתוך צורך בכסף או תמריץ חיצוני, אלא מתוך אמונה אמיתית בכוחו של אדם לתת הזדמנות ולתמוך.

אלה עובדים סוציאלים, מדריכים, מתנדבים ומטפלים, שמסוגלים להעניק לבני הנוער הזדמנות שנייה, תחושת ערך עצמי ואמונה בכוחותיהם להתמודד עם האתגרים של חייהם.

העבודה עם בני נוער בסיכון היא אחת המשימות המורכבות והחשובות ביותר בחברה הישראלית, כי היא דורשת סבלנות, הבנה ואמפתיה אין-סופית. מדובר בעבודה שמחייבת להכיר את הקשיים שמובילים את הנערים למצוקה, כמו טראומה, חוסר תמיכה משפחתית, קשיים לימודיים ורגשיים, ולעיתים התמודדות עם התנהגויות סיכוניות או פשיעה. למרות כל הקשיים, העובדים במרכזים הללו מנסים ליצור סביבה נעימה,בטוחה ומכילה, שבה הנערים ירגישו שהם יכולים לפתח מיומנויות חברתיות, לחזק את התחושות המסוגלות שלהם, ולצבור כלים שיסייעו להם להשתלב בחברה בצורה טובה יותר.

​

רבים מהנערים מגיעים למרכזים הללו עם חוסר ביטחון, חשש וכעס כלפי הסביבה, אך בזכות היחס האכפתי של המטפלים והמתנדבים, הם יכולים להתחיל תהליך של ריפוי אישי ובנייה מחודשת של זהותם. 

התמיכה המוגבלת מצד החברה לעיתים מאתגרת את צוותי העובדים, אך דווקא כאן ניכר הערך של העבודה: העובדים מצליחים לגשר על הפערים ולהעניק לנערים את ההזדמנות לצמוח, להאמין בעצמם ולחוות חוויה של קבלה והכרה.

​

​

העבודה הזו אינה מוגבלת לפן המקצועי בלבד: היא גם כוללת את החיבור האנושי, ההקשבה, והיכולת להתמודד עם מצבים מורכבים ללא שיפוטיות. כל סיפור הצלחה קטן כמו נער שמצליח לשמור על רצף לימודים, נער שמוצא לעצמו תחביב או קשר חברתי בריא זה מהווה ניצחון חשוב לנער עצמו וגם לעובדים שמסייעים לו. למעשה, העבודה במרכזים האלו מדגישה את ההבנה שהשפעה חברתית אמיתית נוצרת לא רק באמצעות כסף או כוח, אלא באמצעות אמון, אכפתיות, וזמן שמוקדש לאחר.

מתוך הראיון עם סיגל בלס שהיא יועצת בית הספר קוגל : "יש לכל בתי הספר המון כוח ויכולת ולהשפיע ולעזור קודם כל בזיהוי הסימנים. בעצם כולנו נקראים שומרי סף כאלה שבעצם יכולים לזהות את הקושי ולהושיט עזרה. וזו לא בושה להגיד קשה לי, אני צריך עזרה". ניתן להבין מדבריה של סיגל בלס, לבתי הספר יש כוח עצום להשפיע ולשמש כרשת ביטחון עבור כל תלמידיהם. היא מדגישה את הרעיון שכל איש צוות חינוכי הוא "שומר סף" פוטנציאלי, אשר מחויב לזהות סימני מצוקה וקושי אצל בני הנוער.

​

למרות שמדובר בעבודה קריטית שמשפיעה על עתידם של בני נוער במצוקה, העובדים מוצאים את עצמם לעיתים פועלים בתוך מערכת שלא מספקת מספיק כוח אדם, תקציבים או גב מקצועי. התוצאה היא פער בין הצרכים המורכבים של הנערים לבין היכולת של הצוות לתת מענה מלא. בנוסף, החברה לא תמיד מודעת או מעריכה את העבודה העמוקה שנעשית ״מאחורי הדלתות״.

​

מתוך הראיון עם טלי ארז, מנכ"לית עמותת "עלם": "אתם העתיד שלנו, אתם דור ההמשך של המדינה". ניתן להבין שמשפט זה משמש כקריאת השכמה לחברה הישראלית כולה ושהיא לא יכולה להרשות לעצמה להישאר אדישה. כל נער ונערה שמצליחים לחזור למסלול בעזרת התמיכה הנכונה הם עדות לכך שההשקעה משתלמת ולא רק עבורם, אלא עבור כולנו. 

בנוסף, מתוך הראיון עם סיגל בלס: "יש תמיד יותר מפתרון אחד ופתרון שיש בו פגיעה עצמית, הוא לא פיתרון מוצלח". ניתן להבין שעכשיו זה תורנו לפעול. 

המסר ברור: עתיד המדינה טמון בנוער שלנו, ואסור לנו להישאר אדישים למצוקותיו. כפי שסיגל בלס מדגישה, פתרון אמיתי אינו כרוך בפגיעה עצמית, אלא בבחירה. עלינו, כחברה, להתגייס ולוודא שכל נער ונערה מקבלים את התמיכה הנכונה כדי לחזור למסלול. ההשקעה בנוער היא ההשקעה המשתלמת ביותר עבור כולנו. אל תעמדו מנגד, תתנדבו, תתרמו, או פשוט הקשיבו. כל פעולה קטנה היא צעד ענק למען עתיד טוב יותר ובריא יותר. בואו נעשה את השינוי עכשיו!​

​​

​

בעמותות ומרכזים אלו יש אנשים מדהימים שעושים הכל כדי לעזור לבני נוער שנמצאים בסיכון:

עמותת עלם: אחת העמותות הבולטות ביותר לעבודה עם נוער בסיכון.

עמותת ענב: עוסקת בנוער בסיכון, עם מסגרות טיפול חינוכיות.

עמותת תיקון / בתי חינוך לנוער: בתי חינוך שיש להם גם פעילות כמועדוני נוער וגם מענה לנוער בסיכון. יש שם שילובים של חינוך, העצמה חברתית, מעורבות קהילתית וכל מיני פעילויות.

עמותת גשר אל הנוער: מעניקה לנוער בסיכון הזדמנות שווה להצלחה.

ובתים חמים המעניקים תמיכה וסיוע לבני נוער הנמצאים בסיכון.

מעון צופיה: מרכז להתערבות במשבר, לנערים בסיכון- מעון זה משמש להתערבות ראשונית לנערים הנמצאים במצבי סיכון ומצוקה.

​

​

מהעבודה של עמותה כמו "עלם" ומרכז "מעון צופיה" , שעובדות עם בני נוער בסיכון, ניתן להבין את עבודתם מתוך שני מקרים שקרו.

​

https://www.mako.co.il/home-family-kids/education/Article-b8962b1df128171027.htm

​​

מתוך הכתבה ב"מאקו" - יש סיפור על על תקופת הקורונה כשהיה סגר והרבה נערים בסיכון נאלצו לשהות הרבה בבית, בלי האפשרות להגיע פיזית למרכזי הנוער.

בעקבות הסגר עמותת עלם לנוער בסיכון ממשיכה לעזור לנוער ולהיות זמינה ובכך עברה לשיחות בזום. תוך כדי השיחה בזום רואים את המרחבים האישיים והלא כל כך פשוטים של הנערים. 

רואים נער בן 14 שמתווכח עם אמא שלו, ברקע יש מלא מזרונים ויש צעקות ומרגישים שהאווירה בבית מאוד קשה, במהלך השיחה הוא מבקש ממנה סיגריות והיא נותנת לו.

זה סימן למצוקה נפשית ורגשית של הילד ומערכת יחסים לא טובה ובריאה עם האמא, סימנים לחרדה, קושי והרגשה לא טובה במשפחה. והעמותה מתפקדת כגורם יציב גם בזמנים קשים. 

רועי חומרי, ראש תחום עבודת רחוב בעמותת עלם, אומר בכתבה: "'בית' היא מילה שעבור רובנו טעונה בערכים חיוביים כמו חום, אהבה, אוכל ומיטה בטוחה."

אך לא תמיד בית הוא מקום מוגן. הנערים שלנו הופכים במצב הזה לשקופים, או חוזרים לתפקידם כשק החבטות של ההורים שלהם.  

במצב הזה נותרות להן שתי אפשרויות: לברוח מהר ככל שניתן לאלכוהול, לאוכל ולסמים, או לברוח החוצה לרחוב ולחפש ריגושים.  

​​​

​

https://www.ynet.co.il/activism/article/ryde2v64yl

​

הסיפור בכתבה מתאר את העבודה הקשה, המורכבת והרגישה של המדריכים והרכזים במעון צופיה, שמיועד לנערות בסיכון בגילאי 12–18. הנערות במעון מגיעות עם חוויות חיים קשות: אלימות במשפחה, פגיעה מינית, הזנחה, שימוש בסמים ולעיתים אף נטייה לפגיעה עצמית. 

המדריכים מתמודדים עם מצבים מאוד קיצוניים, כמו נערות שמנסות לפגוע בעצמן או באחרות, והם משתמשים בכלים טיפוליים כמו חדרי פסק זמן כדי לשמור על ביטחונן. 

לצד הקושי הרגשי, המדריכים עובדים בתנאים מאתגרים כמו: שכר נמוך, שעות רבות ותחלופת עובדים גבוהה, מה שמוסיף לחץ נוסף על צוותי הטיפול. 

למרות זאת, הם נשארים מחויבים לנערות, מעניקים להן תמיכה רגשית יומיומית, ליווי חינוכי, סדנאות להעצמה וליווי אישי שמסייע להן להתמודד עם הטראומות שלהן.

הסיפור מדגיש את הפער בין ההשפעה הגדולה שיש לעובדים הללו על חיי הנערות לבין ההכרה הציבורית והמשאבים המוגבלים שמוענקים להם, ולכן זו הסיבה שהם מכונים “אנשים שקופים שמטפלים באנשים שקופים”. היא בעצם מראה כמה העבודה שלהם קריטית לשיקום, ליצירת יציבות רגשית, ולהעצמת הנערות, אך גם כמה היא קשה ומאתגרת עבור העובדים עצמם.

​​​​

​

לא הרבה אנשים יודעים שאנשים העובדים עם נוער בסיכון מקריבים הרבה ועושים תפקיד משמעותי ומשנה חיים, אבל הרבה פעמים הם לא מקבלים מספיק הכרה, תמיכה ומשאבים כדי לבצע את עבודתם בצורה מלאה. בגלל זה חשוב לחשוב על דרכים לחזק אותם ולנסות לשפר את המערכת סביבם. 

לפי לדעתי יש לא מעט פתרונות שיכולים לעזור לבעיה כמו - להגביר את המודעות, יהיה אפשר ליצור קמפיינים שמציגים את עבודתם החשובה של אנשי החינוך והרווחה שעובדים עם נוער בסיכון, ולהראות לציבור כמה שהם חשובים עם כוח להשפיע. בנוסף, שיתופי פעולה עם בתי ספר, אוניברסיטאות ותקשורת יכולים לעזור לספר את הסיפורים שלהם דרך פודקאסטים, סרטונים וראיונות ברשת.

הרחבת תמיכה מדינית, חשוב לפנות לגורמים כמו משרד החינוך, משרד הרווחה והרשויות המקומיות כדי להגדיל את התקציבים לנוער בסיכון. 

לדוגמה, יחידות קידום נוער שמקבלות תקציב גדול יותר יכולות לתת מענה רחב יותר לכל נער או נערה שזקוקים לעזרה. העמותות יכולות לעשות בניהן שיתופי פעולה, למשל כמו “עמותת עלם” ו”גשר אל הנוער” יכולות לעבוד ביחד עם ארגונים טיפוליים, מרכזי יום כמו ”מעון צופיה”. שיתוף פעולה מאפשר להגיע ליותר בני נוער ולתת להם מענה מגוון יותר שמתאים לצרכים שלהם.

כך התלמידים (ואני ביניהם) מציעים פתרונות מהעולם שלנו, מתוך הבנה שגם שינוי אפילו קטן יכול לשפר את המציאות של בני נוער רבים שנמצאים במצוקה.

​

אני פונה אליכם, הקוראים, במיוחד לכל מי שאכפת לו מדור העתיד שלנו.

אנשים העובדים עם נוער בסיכון נמצאים שם יום ולילה, מחזיקים יד, מקשיבים, נלחמים בשביל נערים ונערות שכבר ויתרו על עצמם. אבל הם לא יכולים לעשות את זה לבד. כולנו יכולים להיות חלק מהשינוי ואפילו בצעדים קטנים: להתנדב פעם בשבוע, לתרום, או פשוט לפתוח יותר את העיניים ולזהות ילד שצריך כתף או מילה טובה.

​

אני מזמינה אתכם לבחור להיות בצד שרואה ולא מתעלם. להיות אלה שעוזרים למי שנמצא ברגעים הכי קשים שלו. בואו נעזור להם להרגיש שיש להם עתיד, שיש להם בשביל מה לקום בבוקר.

אם הכתבה הזו נגעה לכם בלב תשתפו אותה. תגיבו, תספרו לאחרים, תנו לקולות של העובדים ושל בני הנוער האלה להישמע. כל שיתוף יכול להביא לעוד זוג עיניים שרואות, לעוד אוזניים שמקשיבות, ולעוד אנשים שמצטרפים למאבק החשוב הזה.

ביחד, אנחנו יכולים להפוך את הסיפור שלהם לסיפור של תקווה ולסוף טוב יותר.​​​​​​