המקרים שמגיעים לרשויות הם רק חלק קטן מהתמונה. רבים חוששים לדווח בגלל פחד מתגובת הפוגע, תלות כלכלית או רגשית, חשש מהתערבות חיצונית, או פשוט כי הם התרגלו לכך שהמציאות האלימה “היא מה שהיא”. זו אחת הסיבות שהטיפול באלימות במשפחה דורש רגישות מיוחדת: צריך לדעת לזהות סימנים שהם לא תמיד ברורים, ולהעניק לנפגעים תחושת ביטחון שאפשר לבקש עזרה בלי לשלם מחיר.
למרות מאמצים של מדינה, רשויות ורווחה, עדיין קיימים פערים משמעותיים בזמינות מקלטים, במענה טיפולי, באכיפה, וביכולת של מערכות שונות לעבוד יחד ולהגן על מי שנמצא בסיכון. התוצאה היא שהרבה יותר מדי אנשים חיים יום-יום בתחושת סכנה תמידית, לעיתים בלי לדעת מתי המצב יחמיר.
זו בעיה חברתית עמוקה, כזאת שמחייבת התייחסות מערכתית, מקצועית ורצינית.
אלימות במשפחה בישראל לא קורה בחלל ריק – היא מושפעת מהחברה סביבנו. נורמות חברתיות שמדברות על “ענייני בית פרטיים”, לחץ חברתי, ופחד מבושה או מביקורת גורמים לאנשים רבים להסתיר את הסבל שלהם.

גם המערכת הציבורית – משטרה, רווחה, בתי משפט – לפעמים מתקשה לתת מענה מלא בגלל מחסור במשאבים ותיאום לקוי. כך נוצרת מציאות שבה הפגיעה לא רק אישית, אלא משפיעה על משפחות וקהילות שלמות, ודורשת מודעות, חינוך ושיתוף פעולה כדי לשבור את המעגל.

נתוני 2025 מצביעים על עלייה מתונה של 2% בכלל הפניות למוקד 118 של משרד הרווחה והביטחון החברתי בנושא אלימות במשפחה לעומת השנה הקודמת (2,144 לעומת 2,100). העלייה ניכרת בתחומי האלימות כלפי אישה בתוך מערכת זוגית (7%) ואלימות כלפי ילדים (38%).

יש עלייה של 2% לפניות המוקד 118 של משרד הרווחה ו38% מהם הם על אלימות כלפי ילדים.

 

https://www.ynet.co.il/activism/article/rkzxpcdkbl
 

סיפור חייה של ענבר פוזנר מראה בצורה ברורה כמה אלימות במשפחה בישראל פוגעת בחיים של אנשים. היא גדלה בבית קשה, כבר בגיל 16 הייתה אם והייתה חשופה לאלימות בבית, כשהילד שלה פחד והתחבא. היא נאלצה לפנות למקלט כדי לשרוד, והדרך להחלים הייתה ארוכה וקשה. הסיפור שלה מראה שהבית יכול להיות מקום של פחד, שהפגיעה משאירה טראומות ארוכות טווח, ושעם תמיכה והקשבה אפשר לשבור את המעגל ולבנות חיים חדשים.

אלימות במשפחה בישראל היא תופעה מורכבת שבה מעורבים מספר צדדים, שכל אחד מהם משחק תפקיד מובהק במעגל האלימות. הנפגעים כוללים נשים, גברים וילדים שנאלצים להתמודד עם פגיעה פיזית, נפשית או כלכלית. הם חיים בפחד מתמיד, לעיתים תלויים במפגע מבחינה רגשית או כלכלית, וחווים תחושת חוסר אונים ובושה שמקשה על פנייה לעזרה. לעיתים הפגיעה מתחילה במעשים שנראים "קטנים", כמו השפלות, שליטה או בידוד, ומתפתחת למעגל מסוכן ומתמשך.
 

בצד השני עומדים הפוגעים שהם ההורים שמפעילים כוח ושליטה, לעיתים מתוך דפוסי התנהגות שירשו מהוריהם בילדות או מתוך חוסר מודעות להשפעה ההרסנית של מעשיהם. הפוגעים יכולים להיות גם אנשים שנחשבים למגנים על הקטינים או על בני המשפחה, מה שמגביר את תחושת הסיכון והבלבול אצל הנפגעים.
 

במקביל, המערכות הציבוריות – משטרה, שירותי רווחה, בתי משפט ומקלטים לנשים – אמורות להגן ולתמוך, אך לעיתים מתקשות להתמודד עם היקף המקרים, חוסר משאבים, פערי תיאום או קשיים בזיהוי האינדיקציות המוקדמות לאלימות. כל הצדדים הללו יוצרים מעגל מורכב שבו הסבל ממשיך, והצורך בהתערבות מקצועית, מודעות חברתית ושירותי תמיכה אפקטיביים הוא חיוני לשבירת המעגל ולהגנה על הנפגעים.
 

באלימות במשפחה בישראל מעורבים מספר צדדים מרכזיים, שכל אחד מהם משפיע על היקף הפגיעה ועל המעגל האלים:
 

הנפגעים כוללים נערים ונערות הנחשפים לאלימות פיזית, נפשית או כלכלית. הם חיים בתחושת פחד תמידי, חוסר ביטחון ובושה, ולעיתים תלויים בפוגע מבחינה רגשית או כלכלית. הפגיעה עלולה להשפיע על התפתחותם הרגשית, החברתית והקוגניטיבית, ולעיתים לגרום לטראומות ארוכות טווח. 
 

הפוגעים הם ההורים. הם מפעילים כוח, שליטה או פחד ולעיתים עושים זאת מתוך דפוסי התנהגות חוזרים, חינוך אלים שחוו בעצמם או חוסר מודעות להשפעה ההרסנית של מעשיהם. לעיתים הפוגעים הם דווקא מי שאמור להגן על הקטינים, מה שמעצים את תחושת חוסר הביטחון והבלבול אצל הנפגעים.
 

המערכות המגנות והחברתיות כוללות את המשטרה, שירותי הרווחה, בתי המשפט, מרכזי סיוע ומקלטים לנשים. מטרתן היא להגן, לטפל ולתמוך, אך לעיתים הן מתקשות להתמודד עם היקף המקרים, מחסור במשאבים, פערי תיאום וחוסר יכולת לזהות סימנים מוקדמים. פערים אלה מאפשרים לפגיעה להימשך זמן רב, גם כשננקטים צעדים רשמיים.
 

בעבר, נתקלתי בילדים שגדלו בסביבה שבה ההורים שלהם היו אלימים או הרסניים. הם חיו במציאות קשה ומורכבת בכל יום מחדש. ההתמודדות שלהם עם פחד, חוסר ביטחון ולעיתים גם רגשות אשם עוררה בי הזדהות עמוקה והבנה אמיתית כלפי בני נוער במצבים כאלה. כשפגשתי בהם, גיליתי כמה הקשרים המשפחתיים משפיעים על ההערכה העצמית שלהם, על האופן שבו הם מתקשרים עם אנשים אחרים, ועל ההחלטות שהם עושים בחייהם. החוויות הללו הכשירו אותי להיות יותר סבלני, להקשיב מבלי לשפוט ולהבין שכאשר יש קושי ופגיעות, לנוער הזה יש יכולת פנימית ואומץ להתמודד עם מצבים קשים ולעיתים מסוכנים.

החוויה האישית הזו היא בעצם רק חלון לתופעה הרבה יותר רחבה. ברמה הארצית, בישראל יש אלפי ילדים שחווים יום-יום אלימות, מוזנחים רגשית או חיים בסביבה לא יציבה. זו לא תופעה של מגזר או שכבה חברתית אחת, היא קיימת בכל מקום.
 

ברמה הגלובלית, ארגונים כמו UNICEF ו-WHO מזהים אלימות במשפחה כאחת הפגיעות המשמעותיות ביותר בהתפתחות ילדים. ילדים שנחשפים לאלימות סובלים מפגיעה רגשית, קושי בלמידה וקשיי ויסות רגשי, ולעיתים מפתחים חרדה, דיכאון או התנהגות מסתכנת. מעבר לזה, החוויה משפיעה גם על תפיסת מערכות יחסים שלהם, מה שעשוי להוביל להמשך מעגל האלימות בבגרות. התוצאה היא בעיה רחבת היקף שמשפיעה על דורות שלמים ועל חוסן חברתי בעולם כולו.
 

רוב הציבור לא מודע לכך שילדים נפגעים מאלימות גם כשהם לא רואים אותה ישירות; די בכך שהם שומעים צעקות או מרגישים את האווירה המתוחה בבית. מחקרים מראים שגם תינוקות מושפעים מלחץ מתמשך, מה שמתבטא בהפרעות שינה, בכי מוגבר ושינויים בהתפתחות הרגשית.

האלימות במשפחה מתחילה לרוב הרבה לפני שמופיעה פגיעה פיזית, ומתבטאת בשליטה רגשית, הפחדה, מניפולציות, וקשרים שמבוססים על כוח ואיומים. ילדים שחיים בסביבה כזו נוטים לקחת על עצמם תפקידים שאינם תואמים לגילם, כמו הגנה על ההורה הפגוע או טיפול באחים צעירים.

יש גם השפעות פיזיות ברורות: כאבי ראש ובטן, בעיות קשב, תגובתיות יתר ללחץ ומערכת חיסון מוחלשת. לעיתים ילדים נראים "שקטים מדי" או "בוגרים לגילם", אך זה לא סימן לרוגע טבעי — אלא אסטרטגיית הישרדות שנועדה למנוע הסלמה בבית.

רבים ממקרי האלימות כלל אינם מדווחים, משום שהילדים חוששים מפירוק המשפחה, מהחרפת המצב או מבושה חברתית. בנוסף, הציבור נוטה לחשוב שהאלימות תמיד מתרחשת בתבנית אחת, אך בפועל היא יכולה להופיע בכל סוגי המשפחות, בכל שכבות החברה, ובצורות מגוונות — רגשית, מילולית ופיזית.
 

הבעיה של אלימות במשפחה משפיעה על קהל היעד שלנו משום שחלק גדול מהנוער היום חי במציאות שבה חברים, שכנים או בני כיתה נחשפים לאלימות או להזנחה. גם אם הנער עצמו אינו חווה אלימות בבית, הוא מושפע ממנה דרך חברים שמתמודדים עם מצוקה, התנהגויות חריגות בסביבה החברתית, או אווירה של פחד וחוסר יציבות.

המצב הזה רלוונטי במיוחד לנוער משום שזו תקופה שבה הם מעצבים את הזהות שלהם, את תפיסת מערכות היחסים, ואת הביטחון האישי והחברתי שלהם. חשיפה לאלימות, גם מהצד, משפיעה על תחושת הערך העצמי, על היכולת לסמוך על אחרים, ועל המוכנות לבקש עזרה. היא גם יכולה לגרום לבלבול סביב מה נחשב “נורמלי” בקשרים זוגיים, משפחתיים או חברתיים.

בנוסף, נוער שבסביבתו יש אלימות נוטה לשאת על עצמו מתחים שלא תמיד מדברים עליהם: אחריות מוגזמת על חברים, פחד להיות “מעדכן” או מלשין, או קושי להתמודד עם מצבי קיצון רגשיים של אחרים. זו בעיה שנוגעת ישירות לנפש ולחיי היום־יום של כל נער ונערה, ולכן רלוונטית להם גם אם לא חוו אותה בבית שלהם.
 

המסר שלי הוא שאלימות בבית היא דבר נורא, שמשאיר צלקות עמוקות על הילדים והנוער שחיים בתוכה, גם כשהם מנסים להסתיר את הכאב ולהיראות חזקים. זה כואב לראות ילד או נער שמרגיש לבד בתוך הבית שלו, במקום שהבית אמור להיות המקום הבטוח ביותר. שתיקה רק מאפשרת למעגל האלימות להימשך ולפגוע בעוד אנשים, ולכן חשוב שיותר אנשים יתעוררו וידברו על זה.

לעיתים די בהקשבה פשוטה, בשאלה קטנה כמו “מה קורה?” או במילה חמה כדי לתת לילד להרגיש שהוא לא לבד, שהוא מובן ושמישהו שם כדי לתמוך. המסר שלי הוא לא להישאר אדישים, לא להתכחש, ולא להתבייש לדבר – כי רק כשיותר אנשים שמים לב, מתייחסים ברגישות ומציעים יד עוזרת, אפשר להתחיל לשבור את המעגל הזה ולתת לילדים מקום בטוח לגדול בו.

יש מי שיגידו שהאלימות בבית היא “עניין פרטי” של המשפחה ושלא צריך להתערב, או שהילדים “יתאוששו לבד” עם הזמן. אחרים עשויים לחשוב שזה מוגזם לדבר על זה בפומבי, משום שזה מביך או עלול לפגוע במוניטין של המשפחה. יש גם מי שיחשוב שהדיבור על אלימות עלול “להגזים” ולצייר את המציאות בצורה שחורה מדי.

לדעתי, כל ההתנגדויות האלה שגויות, כי אלימות בבית אינה פרטית בלבד – היא פוגעת באופן ישיר וחמור בילדים, גם אם זה לא תמיד נראה לעין. שתיקה לא מגן על הילדים אלא מאפשרת למעגל האלימות להימשך. התערבות, מודעות ודיבור על הבעיה הם לא “חדירה” לפרטיות אלא דרך למנוע סבל ולתת לילדים הזדמנות לגדול בסביבה בטוחה. ההתעלמות מהבעיה מחזקת את התחושה של לבד ושקטה את הקולות של מי שסובל, ולכן התגובות של המתנגדים לא באמת משרתות את טובת הילדים או החברה בכלל.

קיימים היום פתרונות שונים להתמודד עם אלימות במשפחה והשפעתה על ילדים. מוקדי סיוע וייעוץ למשפחות וילדים מציעים תמיכה והכוונה מקצועית, כולל חונכות, ליווי פסיכולוגי וסדנאות לשיפור התקשורת בבית. טיפול פסיכולוגי פרטני או קבוצתי מסייע לילדים לעבד טראומות, לפתח כלים להתמודדות ולשבור את המעגל הבין-דורי של אלימות, ולעיתים גם כולל טיפול להורים כדי לשנות דפוסי התנהגות מזיקים.

בתי ספר ומערכות חינוך יכולים להציע תוכניות מודעות שמלמדות את הנוער לזהות אלימות, לתקשר בצורה בריאה ולדעת לפנות לעזרה. בנוסף, חקיקה והגנה משפטית מספקות מסגרת בטוחה באמצעות צווי הרחקה והתערבות רשמית של המדינה במקרים מסוכנים. תמיכה מהקהילה, מחברים, שכנים ומדריכים היא גם חלק משמעותי ביכולת הילד להרגיש שמישהו שם עבורו ולדעת שהוא לא לבד.
חשוב להעצים את הפתרונות הקיימים ולהציע חדשים: להרחיב את הנגישות למוקדי סיוע, להציע ליווי ותמיכה אישית קבועה לילדים, להטמיע תוכניות חינוך על זיהוי אלימות ותקשורת בריאה בכל בתי הספר, ולחזק את התמיכה הקהילתית – מדריכים, שכנים וחברים – כך שכולם יוכלו להוות רשת ביטחון. בנוסף, אפשר לפתח מערכות מקוונות סמויות ובטוחות לפנייה לעזרה, שבהן ילדים יכולים לדבר על מה שקורה להם בלי לחשוש מחשיפה או ענישה.
 

ברמת הפעולה האקטיביסטית:
עלינו לא להישאר אדישים. כל אחד יכול להיות חלק משינוי – לתמוך במוקדי סיוע, להתנדב בעמותות לילדים ונוער בסיכון, לקדם חינוך ומודעות לנושא בבתי ספר ובקהילה, ולדרוש מהמדינה להגביר את ההגנה המשפטית על ילדים. פעולה אמיצה אחת יכולה להציל ילד אחד, ואולי אפילו לשבור את מעגל האלימות לדורות הבאים.

ברמת השיתוף והתגובות:
גם ברמה האישית, כל שיחה יכולה לעשות הבדל. לדבר על הנושא עם חברים, לשתף פוסטים שמעלים מודעות, להגיב בצורה תומכת לילדים ולנוער שמביעים מצוקה, וליצור סביבה שבה קשה לאלימות להישאר בסתר. כשאנשים רבים מדברים, שואלים, מקשיבים ותומכים – נוצרת רשת ביטחון שמחזקת את הילדים ומראה להם שהם לא לבד. 

 

איך אני מגדיר אלימות במשפחה מעבר לאלימות פיזית?

 

אלימות במשפחה היא כל התנהגות שמטרתה לשלוט, להפחיד או לפגוע בבן/בת זוג או בבני משפחה. זה כולל אלימות מילולית (קללות, השפלה, צעקות), אלימות נפשית (מניפולציות, בידוד מהסביבה, איומים), אלימות כלכלית (שליטה על הכסף, מניעת עבודה), ואלימות מינית. לעיתים האלימות הנפשית פוגעת אפילו יותר מהפיזית, כי היא משאירה צלקות שלא רואים אבל מרגישים כל יום.

 

מהם הסימנים הראשונים שיכולים להעיד על אלימות בתוך הבית?

 

לעיתים זה מתחיל בדברים “קטנים” - ביקורת מתמדת, בקרה על לבוש או קשרים חברתיים, התפרצויות כעס לא פרופורציונליות, או הלכי רוח לא צפויים שגורמים לכולם ללכת על ביצים. שינויים בהתנהגות של ילדים - נסיגה, חרדות, בעיות בלימודים - יכולים גם להצביע על מצוקה בבית. לפעמים רואים שמישהו מהמשפחה נעשה מבודד יותר, מפסיק להיפגש עם חברים או משפחה.

 

למה כל כך קשה לנפגעים לספר או לעזוב מערכת אלימה?

 

זו שאלה קריטית. קודם כל, יש פחד ממשי - “מה יקרה אם אספר? האם זה יחמיר את המצב?”. יש תלות כלכלית, במיוחד כשיש ילדים. יש את האמונה ש”אולי זה ישתנה”, או שהאלימות קורית רק לפעמים ובינתיים יש גם רגעים טובים. יש בושה עמוקה - “איך הגעתי למצב הזה?” ופחד משיפוט של הסביבה. פעמים רבות יש גם חשש מההשפעות על אחרים בסביבה - על הילדים, על אחים או הורים, ועל מה שיקרה להם אם אני יעזוב (אולי האלימות תופנה אליהם, כך שאני מגן עליהם כל עוד אני נשאר והיא מופנת אליי). לעתים אנשים מרגישים שהם אשמים באלימות של הצד השני, שאם רק היו מתנהגים אחרת, הדברים היו משתנים - כמובן שזה לא נכון, אבל ההרגשה הזו חזקה מאוד. וחשוב להבין - המעגל האלים שובר את הביטחון העצמי, ולפעמים אחרי שנים של השפלה, אנשים פשוט לא מאמינים שמגיע להם יותר טוב.

 

איזה תפקיד משחקים בושה, פחד ותלות רגשית במעגל האלימות?
 

אלה בדיוק המנגנונים שמחזיקים את המעגל. הבושה גורמת לשתיקה, הפחד מונע פנייה לעזרה, והתלות הרגשית - “אני צריך/ה אותו/ה, בלעדיו/ה אני כלום” - היא תוצר של תהליך ארוך של שחיקה. הצד האלים יודע איך ליצור את התלות הזו - ע”י בידוד, ע”י הרס הביטחון העצמי, ולפעמים גם ע”י רגעים של “אהבה” שבאים אחרי האלימות ומבלבלים את כל התמונה.

 

איך אלימות במשפחה משפיעה על ילדים שנמצאים בסביבה, גם אם הם לא נפגעים ישירות?

 

ילדים שחשופים לאלימות, גם אם לא מופנית אליהם, הם נפגעים. חשוב לדעת שחשיפה לאלימות בבית - גם אם הופנתה לבן בית אחר - עונה על ההגדרה המקצועית של טראומה. אני מעודד אותך לקרוא עוד על טראומה מורכבת כדי להבין את ההקשר הרחב יותר. הילדים גדלים בפחד מתמיד, לומדים שאלימות היא דרך לפתור קונפליקטים, מפתחים בעיות רגשיות והתנהגותיות. יש להם סיכון גבוה יותר לחרדות, דיכאון, קשיים בלימודים ובקשרים חברתיים. הם לומדים תפקידי מגדר מעוותים ולפעמים ממשיכים את המעגל כשהם מתבגרים - בתור אלו שמפנים אלימות לאחרים או כקורבנות, פשוט כי אלו הדפוסים שהם למדו והכירו מבית.

 

האם לדעתך החברה הישראלית יודעת לזהות אלימות במשפחה בזמן?
 

יש תחומים שבהם יש התקדמות, אבל זה כמובן לא מספיק. זה קצת ארוך מדיי להרחיב פה, אבל לתפיסתי אלימות במשפחה היא רק ביטוי נוסף לאלימות בכלל, שהיא חלק גדול מדיי מהחיים של אזרחים בישראל, בכלל אז קשה לענות ממוקד במדיום הזה.  אלו לא תופעות זהות, אבל לתפיסתי יש קשר הדוק בין אלימות בכביש, בצבא, בשפה וכו׳ לבין אלימות בבית. אני מאמין שפתרון עמוק הוא חברתי ורחב שמתכתב עם כל המעגלים הללו, זהקשור במנהיגות, ביטחון ודרכי פתרון בעיות בחברה הישראלית - שבתורה משפיעה על כל משפחה ישראלית.

 

מהן הטעויות הנפוצות שאנשים מהסביבה עושים כשהם מנסים “לעזור”?
 

אפשט את זה ואשיב במשפט שאנחנו אומרים הרבה - הכי חשוב זה לא להשאיר את הנפגעים לבד, והטעות הכי נפוצה היא שמשאירים אותם לבד ממליון וטחת סיבות שהן טובות לכאורה אבל דה פקטו משמרות את קשר השתיקה.

 

 

מה המסר הכי חשוב שהייתי רוצה להעביר למי שחווה אלימות כרגע?

 

זו לא אשמתך. אתה/את לא “גרמת” לזה ולא “מגזימ/ה”. מגיע לך לחיות בלי פחד. יש אנשים שרוצים לעזור ויכולים לעזור - אתה/את לא לבד. זה לא חולשה לבקש עזרה, זו דווקא אומץ. ואפילו אם עכשיו זה נראה בלתי אפשרי, שינוי הוא אפשרי. אבל רק אתה/את יכול/ה לקבוע מתי הזמן הנכון - בקצב שלך.

ישוב לי להוסיף למרות שלא שאלת - הייתי רוצה לפנות גם לצד האלים ולומר לו דברים דומים, שניתן לקחת אחריות ולהפסיק לפגוע בקרובים לנו, ושאני מאמין שאני שפוגע הוא בעצמו גם נפגע וחלש, והייתי רוצה לעזור גם להם, יש איך אבל זה דורש לקיחת אחריות ואומץ.

 

איך כל אחד מאיתנו יכול להיות יותר ערני ולעזור בלי לסכן את הנפגע/ת?
 

קשה לי לענות על זה. מודעות חשובה, אך במיוחד בהתנהלות שלנו כמי שלוקחים חלק בחברה הישראלית, כמו שכתבתי קודם אני מאמין בהשפעה של הציבורי על הפרטי ולכולנו השפעה כזו או אחרת על השיח והציבור הישראלי.