בגיל 12 עזבתי את הבית: הסיפור האישי של רבקה ועוד מאות בני נוער

המאמר שפורסם במאקו מתאר בצורה חדה ומרגשת את המציאות המורכבת של בני נוער בסיכון בישראל דרך סיפורה האישי של רבקה אסייג. כבר בגיל 12 היא מצאה את עצמה עוזבת את הבית בעקבות קונפליקטים קשים עם משפחתה, שכללו אלימות מילולית ופיזית וחוסר קבלה לבחירות האישיות שלה. הרשויות היו מעורבות, והיא עברה בין מסגרות שונות בניסיון למצוא מקום בטוח ויציב. בהמשך דרכה היא השתלבה בכפר הנוער של עמותת נירים – מסגרת חינוכית-טיפולית שמעניקה לנערים ונערות הזדמנות שנייה. שם קיבלה ליווי מקצועי, גבולות ברורים, תמיכה רגשית וכלים להתמודדות עם הקשיים שחוותה. באמצעות עבודה חינוכית, פעילות פיזית וטיפולית, וליווי צמוד של צוותים מסורים, היא הצליחה לבנות מחדש את הביטחון העצמי שלה, להשלים פערים ולהציב לעצמה מטרות לעתיד. בסופו של תהליך משמעותי זה היא התגייסה לצה"ל ואף המשיכה למסלול פיקודי – עדות לכך שכאשר ניתנת הזדמנות אמיתית ותמיכה נכונה, ניתן לחולל שינוי עמוק בחייו של אדם צעיר.

הבעיה המרכזית שמוצגת במאמר היא חברתית ורחבה הרבה יותר מסיפור אישי אחד. בישראל יש מספר גדול מאוד של בני נוער המתמודדים עם מצוקות קשות – נשירה ממערכת החינוך, קונפליקטים משפחתיים, היעדר דמויות תומכות ולעיתים גם אלימות והזנחה. לא תמיד המערכות מצליחות לזהות בזמן את המצוקה או להעניק מענה מספק, וחלק מהנערים והנערות עלולים “ליפול בין הכיסאות” ולהידרדר למצבים מסוכנים יותר. המאמר מדגיש עד כמה מסגרות חינוכיות-טיפוליות מקצועיות יכולות לשנות חיים, אך גם מרמז על כך שהצורך גדול מהמשאבים הקיימים.

לכן האחריות אינה מוטלת רק על המדינה או על אנשי המקצוע, אלא גם עלינו כחברה. חשוב להגביר מודעות לנושא הנוער בסיכון, לתמוך בעמותות ובמסגרות שמעניקות מענה אמיתי, להתנדב או לתרום ככל שניתן, ולדרוש ממקבלי ההחלטות להקצות משאבים מתאימים ולטפל בבעיה לעומק. כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להיות חלק מהשינוי, כי מאחורי כל סיפור כזה עומד נער או נערה שמחכים להזדמנות אמיתית להתחיל מחדש

כתב: בר טוכמן