כ-80 אלף בסכנת "נשירה סמויה": "למה שאלך לבית ספר? אני יכול למות מחר"

משפט שנותן בוקס בבטן ! זה לא משפט נורמלי שאמור לצאת מפה של נער או נערה. זה משפט שמטלטל, שמסגיר פחד עמוק, ייאוש וחוסר אמון בעתיד. כשילד אומר דבר כזה זו נורת אזהרה אדומה לחברה שלמה ומצריך טיפול מיידי בנושא.

יותר מ-80 אלף תלמידים בסיכון לנשירה סמויה. אלפי תלמידים רשומים למערכת החינוך, אבל בפועל הם לא באמת שם - מגיעים לשעה או שתיים בלבד, משוטטים במסדרונות, או פשוט נעלמים. מדובר בילדים רגילים, כמו כולם, שפעם תפקדו, למדו וחלמו. מאז הקורונה ומלחמות כמו "חרבות ברזל" והמלחמה מול איראן, מספר הנשירה עלה מ-8,695 תלמידים ב-2020 ל-17,243 ב-2023, והשפעות הטראומות ניכרות ברמה הרגשית והחברתית: חרדה, בדידות, כעס ופגיעות עצמית חוזרות.

כשנער חי בתחושה שאין משמעות לבית הספר, גם לחיים כבר אין משמעות עבורו. מבחינתו, למה להשקיע? למה להתאמץ? 

בעיניי, זה לא רק משבר חינוכי, זה משבר אנושי. אי אפשר להסתפק בסטטיסטיקות או בהצהרות רשמיות של משרד החינוך. צריך לראות את הילדים באמת, להקשיב לפחדים שלהם ולהבין שלא כל מי שנמצא ברשימה - נמצא גם בכיתה. כל ילד כזה צריך מישהו שיהיה שם בשבילו, שישים לב אליו גם אם הוא נראה מאושר.

המשפט הזה לא אמור להפוך לנורמה. הוא צריך להדליק אצל כולנו אור אדום, ולהזכיר לנו שמאחורי כל מספר מדאיג כזה יש לב צעיר שמפחד לחיות - ושעלינו האחריות להחזיר לו את האמונה בחיים.שימו לב לחברים שלכם, גם אם הם נראים מאושרים - לפעמים החיוכים הם רק מסיכה. כל אחד עובר משהו, אבל אנחנו יכולים להיות שם אחד בשביל השני, ולדאוג שזה לא ידרדר אותנו או אותם.

כתבת: ארבל מורד